את עוצרת את השכול
כדי לחבק את הילדים.
תופסת אותם חזק חזק שניה לפני שהם נופלים.
מישירה אליהם עיניים חומלות.
מזמינה לחיבוק.
מדברת אליהם בגובה העיניים
מסבירה ברוך שזה יכול לקרות.
לכאב האובדן שחותך את הבשר, מתווספת תחושת אשם
את מודעת למחיר.
לצד כאבך את מסוגלת לראות גם אותם.
את מלטפת את ראשנו, ראשה של אומה פצועה ומרגיעה אותנו.
חובשת את פצעינו. עוטפת,
כמו אמא אדמה.
תודה איריס. לזיכרו של יותם, אלון וסאמר
